פסק-דין בתיק ע"א 1228/11

השופט נ' סולברג:

1.        במסגרת הליך כינוס נכסים הוגשה בקשה למתן הוראות לחייב את עורכי הדין המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים) לשלם לקופת הכינוס סך של 4,267,000 ש"ח, המהווה 30.1% משווי המוניטין של שותפות עורכי דין בה נטלו חלק המבקש והמשיבים. הבקשה נועדה על מנת להעביר את הכספים אל עו"ד ד"ר אמנון רפאל, הוא המערער, בטענה כי זהו שיעור אחזקתו בשותפות. בקשה זו נדחתה (ה"פ 994-00, כבוד השופט ח' ברנר), ועל כך הוגש הערעור דנא.

רקע

2.        ברקע, שותפות במשרד עורכי דין רפאל, רבינוביץ, מהולל ושות' (להלן: השותפות) שנוסדה בשנת 1992, בה נטלו חלק המערער והמשיבים. ביום 30.6.2000 הוחלט לפרק את השותפות על רקע סכסוכים שנתגלעו בין השותפים. במשך שנים ארוכות התנהלו הליכים רבים ושונים בבתי המשפט לערכאותיהם ובמסגרתם מונה המשיב 5, עו"ד ורו"ח ישראל ברון ככונס נכסים של השותפות (להלן: הכונס). בשלב מקדמי של ההליך ניתנה החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ד"ר ג' קלינג, בה"פ 994/00 מיום 27.3.2003) אשר קיבל ערעור על החלטת הכונס שדן גם בשאלת המוניטין. גם על החלטה זו מלין המערער בערעור שלפנינו (להשלמת התמונה הדיונית בתיק זה ראו בהרחבה את ההחלטה ברע"א 4070/03 מיום 14.1.2004 ואת פסק הדין בע"א 7461/07 מיום 19.8.2010). בסופם של ההליכים ביקש הכונס להעביר את שווי המוניטין לעו"ד רפאל. המשיבים טענו כי לשותפות לא היה כל מוניטין מעבר למוניטין האישי של השותפים וכי רפאל נטל לעצמו את המוניטין, עת פתח משרד משל עצמו, תוך שהוא ממשיך לטפל בעניינם של לקוחות מרכזיים של השותפות. שאלת שווי המוניטין והאופן שבו יש להעריכו היא שעמדה בלב הכרעתו של בית המשפט המחוזי אשר בחן חוות דעת של מומחים מטעם שני הצדדים. בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, פרופ' עודד שריג, וקבע כי שווי המוניטין של השותפות - להבדיל משווי המוניטין של כל אחד מהשותפים - הוא השווי המבטא את יכולתה של השותפות למשוך לקוחות מעבר ליכולתם של שותפיה לעשות כן מכח המוניטין האישי שלהם. נקבע, כי מדובר בסכום כסף זניח - 13,000 ש"ח - כאשר חלקו של רפאל הוא 30.1% מסכום זה. כמו כן נקבע כי ככל שהייתה נטילה כלשהי של מוניטין השותפות, הרי שרפאל נטל ממנו במידה לא פחותה מזו שנטלו המשיבים. בהתאם, הבקשה לתשלום לקופת הכינוס נדחתה, ומכאן הערעור.

עיקרי טענות המערער

3.        לטענת עו"ד רפאל פירוק השותפות נטל ממנו את כל זכויותיו והוא נותר חסר כל. שותפיו בנו שותפות חדשה שאינה אלא תעתיק מושלם של השותפות אשר ממנה נושל. לטענתו, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מתמקד בשגגה במוניטין האישי, ויצר האחדה בינו לבין המוניטין של הפירמה, בעוד שהפסיקה קבעה כי אין מקום למוניטין אישי בכגון דא. העובדה שהתכונות האישיות תרמו למוניטין של העסק אינה הופכת אותו למוניטין אישי. לשיטת המערער, על-פי הפסיקה, המוניטין הוא של השותפות ולא של השותף (זאת בהתבסס על ע"א 7493/98 שלמה שרון נ' פקיד השומה - יחידה ארצית לשומה פ"ד נח (2), 241 (להלן: עניין שרון)). המערער גורס שהמוניטין של השותפות שפורקה הוא מוניטין עצמאי, יש לו קיום משל עצמו, והוא אינו חלק מהמוניטין האישי של השותפים. לטענת המערער, אילו יישם בית המשפט המחוזי כהלכה את אשר נפסק בעניין שרון,התוצאה הייתה משתנה. לטענתו מסקנה זו מתחייבת גם מכח הוראות הסכם השותפות שנכרת בין הצדדים.

4.        ביתר פירוט נטען כי ביום 23.6.2000 פורקה השותפות והוקמה שותפות חדשה בשם רבינוביץ, מהולל, ענבי ושות'. שותפות זו הייתה זהה בכל לשותפות הישנה, בהבדל אחד: שהמערער לא נטל בה חלק. השותפות החדשה המשיכה לפעול באותו משרד שבו התנהלה השותפות הישנה, וכל הפעילות הועתקה לשם. כך גם הלקוחות, עורכי הדין, העובדים והציוד עברו לשותפות החדשה. מבחינה חזותית ומהותית לא היה כל הבדל בין השותפות הישנה לבין השותפות החדשה. המערער מצא את עצמו מחוץ לשותפות ללא יכולת לספק שירותים משפטיים למי מהלקוחות של השותפות. לטענת המערער, עד למועד הפירוק הוא היה אחד השותפים המרכזיים המובילים בפירמה מכובדת של משרד עורכי דין, והחזיק בשיעור העולה על 30% מן השותפות שפורקה. עמד לרשותו צוות נרחב של עורכי דין וצוות ניהולי שסייעו לו בטיפול בלקוחות הרבים. הכנסתו הייתה גבוהה וגמלתו מובטחת. עם הפירוק, נושל המערער לטענתו מכל נכסיו בשותפות, וגימלתו פקעה ועברה מן העולם.

5.        עוד נטען כי טעה בית המשפט בקובעו שחוות הדעת מטעם המערער אינה מתייחסת במישרין למוניטין. לשותפות לא היו נכסים קבועים או נכסים בלתי מוחשיים אחרים. לפיכך הערכת שווי המוניטין זהה להערכת שווי השותפות בכללותה.

6.        כשל מרכזי בפסק הדין, לטענת המערער, נוגע לתפיסתו של בית משפט קמא את השותפות רק לאותו חלק עודף, העולה על השווי המצרפי של המוניטין האישי של חברי השותפות. תפיסה זו שגויה ונובעת מפרשנות מוטעית של החלטת השופט קלינג. קביעת בית משפט קמא אינה מתיישבת עם הלכת שרון, כי אין להסיק מהעובדה שללקוחות ניתן יחס אישי על העדר מוניטין. המשך ההיזקקות של הלקוחות לשירותי השותפות היא פועל יוצא של מוניטין. המוניטין הוא כח המשיכה של הפירמה. השותף תורם ביחס האישי ובתכונותיו להבאת הלקוחות, אך את התמורה בגין הפירות שהניבה השותפות לכל אותם לקוחות ובגין התיקים שבהם טיפל כל שותף, יכולה השותפות לנכס לעצמה. מדובר בנכס שניתן להעברה ולמכירה על-פי מה שנפסק בעניין שרון.

7.        לטענת המערער, תפיסה נכונה של המוניטין בשותפות משליכה גם על דרך חישובו. מבחינה כלכלית רואים במוניטין את השווי של הפירמה מעבר לשווי הנכסים המוחשיים שלה. הואיל ולשותפות לא היו נכסים מוחשיים ברור ששווי המוניטין של השותפות משקף הלכה למעשה את שווי השותפות כולה. קביעת בית המשפט כי לשותפות לא היה מוניטין, משמעה, שלשותפות לא היה כל ערך כלכלי. לטענת המערער היה מקום לקבל את שיטת החישוב שהוצעה על-ידו, לפיה מוניטין השותפות הוערך ב-14.5 מליון ש"ח לערך.

8.        בנוסף מלין המערער על קביעת בית משפט קמא לפיה הוא נטל את חלקו במוניטין של השותפות. הודגש בהקשר זה כי השופט ברנר לא שמע ישירות את העדים ועל כן אין לו יתרון על פני ערכאת הערעור. לטענת המערער, בית משפט קמא קבע כממצא כי המשיבים השיגו את הסכמתם של מרבית הלקוחות לעבור אל השותפות החדשה. המסקנה המשפטית הנגזרת מכך היא כי המשיבים נטלו את רובו של המוניטין. היה מקום ליתן לכך ביטוי כספי ולקבוע שיש לחייב את המשיבים בגין החלק שנטלו מהמוניטין, בשיעור העולה על חלקם בשותפות. בהקשר זה הלין המערער על סירוב המשיבים להעמיד לפני בית המשפט את הדוחות הכספיים של הלקוחות. לטענתו, היה מקום ליתן משקל לכך שכל עורכי הדין, למעט אחד, עברו למשרד החדש, אולם בפועל בית משפט קמא קבע ממצא הסותר קביעה זו.

9.        לטענת המערער, סעיפי ההסכם של השותפות, תומכים אף הם במסקנה בדבר קיומו של מוניטין לשותפות. כך למשל בסעיף 8.6 נכתב כי שותף לא יעסוק בעבודה אחרת למעט עיסוקים שלא יפגעו בכבוד השותפות או במוניטין שלה. ההסכם גם מתייחס ללקוח של השותפות, להבדיל מהלקוחות של שותף כלשהו (סעיף 12.2.1). המערער הפנה לסעיפים שונים המלמדים כי שותף זכאי לדמי מחלה, נכות ופנסיה (סעיפים 13.1.4 ו-13.6). מכאן סבור המערער כי הוכחה כוונה ליצור המשכיות לתנאים הסוציאליים גם במקרה של פירוק.

10.      המערער מלין כאמור גם על החלטה קודמת שניתנה בתיק (החלטת השופט ד"ר ג' קלינג מיום 27.3.2003). לטענת המערער בהחלטה נקבע כי תיקי לקוחות אינם חלק ממוניטין, בעוד הפסיקה קבעה שתיקי הלקוחות הם חלק מהמוניטין. לשיטת המערער, בפסק הדין ניתנה פרשנות שגויה להחלטת השופט קלינג, שכן ההחלטה לא נתכוונה לערוך חישוב של המוניטין האישי ולהפחיתו מהמוניטין של הפירמה.

11.      לטענת המערער, קביעתו של השופט קלינג בנושא הזכות לגמלאות סותרת את הסכם השותפות. לפי סעיף 16 להסכם, הזכות קיימת מרגע ההצטרפות לשותפות. התחייבות זו יש לפרוע לפני חלוקת נכסי השותפות שפורקה. לטענת המערער, מגיעות לו זכויות לגמלה בגין השנים שבהן השותפות הייתה קיימת. עוד נטען כי הסכם השותפות הופר הפרה יסודית ומכאן שיש להעמיד את חלקו כפי שהיה מלכתחילה, בשיעור של 34.65%.

12.      בשולי הדברים נטען כי טעה השופט קלינג כשביטל את החלטת הכונס תוך חריגה מגדר המחלוקת בין הצדדים. כונס הנכסים חייב את המשיבים להשיב לקופת השותפות סך של 10,000$ שקיבל עו"ד הרמן כהלוואה מהשותפות שפורקה, ואת הסך של 5,000$ שקיבל כמענק, בעוד המשיבים הסכימו שעו"ד הרמן חייב להחזיר את ההלוואה, והמחלוקת התמקדה רק בהחזרת המענק שכן מדובר בחוב כלפי השותפות שאינו פוקע עם פירוקה. המערער גם סבור כי היה מקום להשיב את המענק שהוא בגדר חוב כלפי השותפות שפורקה. לפיכך לא היה מקום לבטל את החלטת הכונס. לבסוף נטען כי יש לחייב את המשיבים להחזיר סכומי כסף הקשורים להשקעה במשרד בחיפה. מדובר בסכום של 388,822 ש"ח. המשיבים נהנו מהשקעה כספית זו ועל כך יש לחייבם.

תשובת המשיבים

13.      מנגד טוענים המשיבים 1 ו-2 כי במותבים השונים שדנו בטענות הצדדים נקבע כעניין שבעובדה על בסיס הראיות כי בעקבות פירוק השותפות, פתח המערער פרקטיקה משגשגת משלו, במסגרתה העניק שירותים משפטיים ללקוחותיו. הוא העסיק חלק מעובדי השותפות שפורקה ועשה חיל לעצמו ולביתו. טענות המערער כי המשיבים גנבו ממנו את מטה לחמו והוא נותר חסר כל, משוללת יסוד. לטענתם, לא ניתן לקבל את התזה של המערער לפיה יש לחשב את שווי המוניטין של השותפות שפורקה ככוללת בחובה את שווי המוניטין האישי של השותפים. בכך מבקש המערער להעשיר את עצמו ולפצותו גם בגין המוניטין האישי שלו. לטענתם, המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. עדותו של המומחה מטעמו, ד"ר עובדיה, התפוגגה בחקירה הנגדית (סעיפים 24 - 29 לפסק הדין). בניגוד אליו, חוות דעתו של המומחה מטעמם, פרופ' שגיב, נמצאה מקיפה, יסודית מאוד ומשכנעת וכך גם עדותו שלא נסתרה בחקירה הנגדית (סעיף 30 לפסק הדין). לטענת המשיבים, אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו. בדין הגיע בית משפט קמא למסקנה כי לנוכח חייה הקצרים של השותפות ועברה הלא-יציב, לא הקימה השותפות ולא גיבשה מוניטין בעל ערך משל עצמה, מעבר למוניטין האישי של חבריה. משפתח המערער פרקטיקה משל עצמו, תוך שימוש בשמו, במסגרתה העסיק חלק מעובדי השותפות לשעבר ושירת חלק מלקוחותיה, הרי שאף אילו היה לשותפות מוניטין כלשהו, המערער נטל עמו לפחות את חלקו היחסי בה. מסקנה זו נגזרת מהממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי.

14.      באשר לטענות בעניין הלכת שרון, נטען כי על-פי מה שנפסק שם יש להוכיח בראיות את דבר העברת המוניטין, כאשר יש לכך שני סממנים עיקריים: תניית אי- תחרות, ומכירת העסק כעסק חי. סממנים אלו לא התקיימו בנסיבות הענין דנן. רק משהוכחה העברת המוניטין, ניתן לחשב את שוויו. קביעות השופט קלינג והשופט ברנר עולות בקנה אחד עם הלכת שרון. השופט קלינג קבע כי מוניטין של שותפות עורכי דין הוא הערך העודף, מעבר לסכום כוח המשיכה האישי של היחידים השותפים. שכן, פשיטא שכישוריהם האישיים של השותפים ויכולתם למשוך לקוחות מהווים את התשומה החשובה ביותר בייצור ההכנסה. פסק הדין בעניין שרון ציין שהשיטה השיורית האמריקאית היא שיטה ראויה. השופט ברנר יישם את השיטה השיורית בקובעו כי יש להפחית משווי העסק את השכר הראוי לשותפים בגין ייצור הכנסות. הוסיף על כך השופט ברנר בקובעו כי לצורך חישוב המוניטין יש להפחית משווי העסק את השכר הראוי המגיע לשותפים בגין תרומתם. עוד נטען, כי לא ניתן לומר שהמוניטין של השותפות הועבר, שכן המערער פתח פרקטיקה מתחרה ומשך אליו את לקוחות השותפים הוותיקים והתחרה מולם גם ביחס ללקוחות חדשים.

15.      משיב 3, הוא עו"ד ענבי, ציין בנוסף כי הצטרף לשותפות כשנה ו-4 חודשים בטרם פורקה. הוא הביא עמו לקוחות לשותפות, אולם הכנסותיו האישיות ירדו ב-43% ביחס להכנסותיו ערב הצטרפותו לשותפות. הודגש כי אופייה של השותפות התבטא באוסף של פרקטיקות אישיות שהביא עמו כל שותף ואשר עזבו עמו לאחר פירוקה. חרף האמור הוא נאלץ להתמודד עם הליכי סרק מטעם המערער שהיה שותפו לזמן קצר ואשר תבע ממנו לשלם סכומי כסף עתקים. לטענתו, גם אם היה נפסק שמי מן המשיבים נטל עמו ממוניטין השותפות, אין בכך כדי לסייע למערער. שכן, הסכם השותפות המתייחס לפירוק השותפות אינו מטיל מגבלות לעת פירוקה, ואינו קובע שיש לקיים התחשבנויות לגבי מוניטין בשעת הפירוק. בכל מצב, הפסיקה קובעת כי בפירוק השותפות כל אחד הולך לדרכו כשהמוניטין שלו עמו. עוד נטען כי אין ממש בטענה שפסיקת בית משפט קמא סותרת את הלכתשרון. בית משפט קמא התבסס על מומחה מטעם המשיבים אשר חישב את המוניטין על-פי השיטה השיורית שהותוותה בהלכת שרון. מוסיפים המשיבים וטוענים כי ההליך שהתקיים לפני השופט קלינג לא עסק בתביעה נגד המשיבים, מדובר היה בהליך ביניים, כאשר בא כח המשיבים טען שאין בכוונתו לחקור עדים הואיל ומדובר בשאלה משפטית.